הימנעות מהרשעת תאגיד והעונשים שניתן להטיל עליו במצב של אי-הרשעה

תאגיד נמצא אחראי בפלילים. האם רשאי בית המשפט להימנע מהרשעתו? והאם חייב ויכול בית המשפט לפסוק לצד אי-הרשעת התאגיד צו לשירות מבחן או צו לשירות לתועלת הציבור או שמא רשאי הוא להטיל על התאגיד התחייבות להימנע מעבירה בלבד?

סוגיות עקרוניות אלו נדונו באופן מעמיק על-ידי בית המשפט העליון במסגרת פרשת חברת נמלי ישראל, תחילה במסגרת ערעור בהרכב של שלושה שופטים (רע"פ 8487/11 חברת נמלי ישראל – פיתוח ונכסים בע"מ נ' מדינת ישראל – המשרד להגנת הסביבה, פסק-דין מיום 23.10.2012), ולאחר מכן במסגרת דיון נוסף בהרכב מורחב של שבעה שופטים (דנ"פ 8062/12 מדינת ישראל – המשרד להגנת הסביבה נ' חברת נמלי ישראל – פיתוח ונכסים בע"מ, פסק-דין מיום 2.4.2015).

הרקע

חברת נמלי ישראל, חברה ממשלתית, הועמדה לדין בפני בית משפט השלום בחיפה, יחד עם שלושה נושאי משרה שלה, בעקבות זיהום מי הים לאחר שהטילה לים פסולת מאתר עבודות להרחבת נמל חיפה, בניגוד לתנאי ההיתר שניתן לה (עבירה על סעיפים 2, 3א(ב), 6(א) ו- 6(ב) לחוק מניעת זיהום הים (הטלת פסולת), תשמ"ג-1983) ("החוק") (העונש בגין עבירה לפי סעיף 2 לחוק הינו מאסר שנה אחת או קנס בסך של 185,000 ש"ח, והעונש בגין עבירה לפי סעיף 3 וכל סעיף אחר בחוק הינו קנס). במסגרת הסדר טיעון הודתה החברה בעבירות שיוחסו לה ושלושת נושאי המשרה נמחקו מכתב האישום, והוסכם בין היתר כי המדינה תעתור להרשעת החברה ולחיובה בקנס בסך של 100,000 ש"ח, ואילו החברה תעתור לאי-הרשעה ולפסיקת הסכום הנ"ל כפיצוי ולא כקנס. כן הוסכם, כי החברה תחתום על התחייבות בסך 185,000 ש"ח שלא לעבור עבירה דומה.

בית משפט השלום דן בשאלה האם ניתן שלא להרשיע תאגיד מקום שזה נמצא אחראי בפלילים, וכן האם יש חובה ואף האם ניתן להטיל על התאגיד צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור (של"צ), או שמא ניתן לוותר עליהם ולהסתפק בחיוב התאגיד במתן התחייבות להימנע מעבירה.

כהערת ביניים, יש להבהיר מהו "מבחן" ומהו "שירות לתועלת הציבור". המבחן מוסדר בפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 ("פקודת המבחן"), והוא כולל אמצעי טיפול, שיקום ופיקוח המוטלים על נאשם שעבר עבירה. לפי פקודת המבחן, בית המשפט רשאי להטיל מבחן על נאשם, אשר דרך ענישה זו מתאימה לו. אופיו העיקרי של אמצעי ענישה זה הינו שיקומי, והוא מתאים לנאשמים שבהם פוטנציאל השיקום גבוה. לפי סעיף 1 לפקודת המבחן, מבחן עשוי לבוא בצד הרשעה או בלעדיה, כעונש יחיד או בצירוף עונשים נוספים (כגון עבודות שירות), והוא אף עשוי לכלול שירות לתועלת הציבור. יצוין, כי לצורך מבחן יש חובה לקבל תסקיר של שירות המבחן (סעיף 2 לפקודת המבחן).

"שירות לתועלת הציבור" (מוסדר בסעיף 71א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ("חוק העונשין")) הינו שירות שמבצע הנאשם בקהילה, במשך תקופה שלא תעלה על שנה, ללא שכר ובשעות הפנאי (ובכך הוא שונה מהעונש של "עבודות שירות", אשר אינו מאפשר לנאשם להמשיך בשגרת חייו).

בית משפט השלום מציין, ראשית, כי מבחינה פרשנית אין הבדל בין תאגיד לבין אדם בשר ודם מבחינת האחריות הפלילית. שנית, כאשר מגיע בית המשפט למסקנה כי הנאשם אכן ביצע את העבירה, הרי שהכלל הינו הרשעה, וזאת בהתאם לסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 ("חוק סדר הדין הפלילי"), והימנעות מהרשעה מהווה חריג לכלל זה. יתר על כן, מציין בית משפט השלום, כי הגם שיש מקום לסברה כי לא ניתן להפנות תאגיד לשירות המבחן (בין היתר לאור לשון החוק, אשר הנסיבות האישיות המצוינות בו כשיקול להעמדת נאשם במבחן הינן נסיבות שברובן אינן ניתנות ליישום כשמדובר בתאגיד) – הוא סבור, כי אין כל מניעה מלהפנות תאגיד לשירות המבחן.

בית משפט השלום סוקר את הוראות החוק הרלוונטיות לשאלות שבהן הוא דן. כך, לפי סעיף 1 לפקודת המבחן, בית משפט שמצא את הנאשם אחראי בפלילים, רשאי בנסיבות מתאימות להרשיעו ולהעמידו למבחן, ואף רשאי לחייבו באחת מדרכי הענישה המנויות בסעיף (עבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס, שירות לתועלת הציבור או התחייבות להימנע מעבירה). בית המשפט אף רשאי להעמיד את הנאשם למבחן וזאת מבלי להרשיעו. לפי סעיף 2 לפקודת המבחן, בית המשפט לא יתן צו מבחן אלא לאחר קבלת תסקיר משירות המבחן. בית משפט השלום מציין, כי סעיפים אלה אינם מקימים חובה על בית המשפט להעמיד למבחן נאשם שלא הורשע, והמחוקק משאיר את עניין העמדת נאשם למבחן, בין אם הורשע ובין אם לאו, לשיקול דעת בית המשפט. מכך מסיק בית משפט השלום, כי עצם העמדת נאשם למבחן אינה תנאי לאי-הרשעתו.

בנוסף, מזכיר בית משפט השלום את סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי, לפיו רשאי בית המשפט לבטל את ההרשעה, כאשר מצא שיש מקום לתת לגבי הנאשם צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. בית המשפט סבור כי מסעיף זה ניתן ללמוד כי בית המשפט רשאי לבטל הרשעה גם ללא העמדת הנאשם בצו מבחן (שכן בסעיף נאמר צו מבחן או צו של"צ). בית משפט השלום אף מזכיר את סעיף 71א(ב) לחוק העונשין, אשר קובע כי בית המשפט רשאי לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו. מלשון הוראות חוק אלו, מסיק בית משפט השלום, כי העמדת נאשם במבחן איננה תנאי לאי-הרשעה.

בית משפט השלום הולך צעד אחד נוסף, וקובע, כי אין מדובר ברשימה סגורה, ובנסיבות מיוחדות ניתן להימנע מהרשעה גם ללא הטלת אחד משני העונשים הללו, למשל כאשר מדובר בתאגיד. בית המשפט אף מזכיר את סעיף 72(ב) לחוק העונשין, לפיו רשאי בית המשפט שנמנע מהרשעת נאשם, להטיל עליו התחייבות להימנע מעבירה. אף סעיף זה כמו הסעיפים הנ"ל נוקט בלשון "רשאי", ומכך מסיק בית המשפט, כי המחוקק הותיר שיקול הדעת לבית המשפט לקבוע איזה סוג ענישה יתלווה לאי-ההרשעה, ובית המשפט רשאי לבחור בכל אחת מהאפשרויות.

מכל השיקולים הנ"ל, מגיע בית משפט השלום למסקנה, כי בית המשפט מוסמך להימנע מהרשעת תאגיד. בית משפט השלום ממשיך וקובע, כי כאשר מדובר בתאגיד ניתן להימנע מהרשעה גם ללא הטלת צו מבחן או צו של"צ. בנסיבות המקרה, פסק בית משפט השלום, כי אין להרשיע את החברה והורה לה לשלם פיצוי בסך של 100,000 ש"ח לקרן לשמירת הניקיון וכן לחתום על התחייבות בסך של 185,000 ש"ח להימנע מביצוע עבירות דומות במשך שנה.

ערעור שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי התקבל. בית המשפט המחוזי סוקר אף הוא את הוראות החוקים הרלוונטיות, אך בניגוד לבית משפט השלום קובע כי אי-הרשעת תאגיד אינה אפשרית. ראשית, משום שאי-הרשעה מחייבת הטלת צו מבחן או צו של"צ, ואלה מחייבים עריכת תסקיר שירות המבחן, אך כיום אין מנגנון הערוך להכנת תסקיר עבור תאגיד (ובדרך אגב, מציין, כי ייתכן שיש צורך לשקול הקמת מנגנון כזה, אך מכל מקום זה עניין למחוקק). שנית, משום ששיקולי מדיניות מובילים להטלת אחריות ולהרתעת תאגידים, ואילו אי-הרשעה אינה מרתיעה דיה, מאחר שהחשש מפני תיוג פלילי הוא חזק ביותר. בסיכומו של דבר, הרשיע בית המשפט המחוזי את חברת נמלי ישראל. לעניין העונש הורה בית המשפט המחוזי על שינוי מהות התשלום מפיצוי לקנס (בנוסף להארכת תקופת ההתחייבות).

בית המשפט העליון בערעור: ניתן להימנע מהרשעת תאגיד שנמצא אחראי בפלילים, ובמקרה של אי-הרשעה חובה להטיל על התאגיד צו מבחן או צו של"צ

חברת נמלי ישראל הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, והבקשה וכן הערעור לגופו נתקבלו. בית המשפט העליון (השופטים רובינשטיין, דנציגר ועמית) דן בשאלות העקרוניות הללו, וקובע, בדעת רוב, כי ניתן שלא להרשיע תאגיד שנמצא אחראי בפלילים, אך יש חובה ליתן צו מבחן או צו של"צ לצד אי-הרשעה.  

השופט רובינשטיין, אליו הצטרף השופט דנציגר, דן תחילה בסוגיית אי-הרשעת נאשם בשר ודם ובשאלה מתי יחליט בית המשפט להימנע מהרשעה וחוזר על השיקולים שנקבעו בפסיקה. כך נקבע כי בית המשפט יחליט על אי-הרשעה רק בנסיבות יוצאות דופן, כאשר אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרת העבירה, דהיינו כאשר הרשעה תגרום לנאשם פגיעה חמורה, בעוד שסוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות העניין על הרשעה (ראה למשל ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל, מיום 21.8.1985, פורסם בנבו; וכן ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 342). השופט רובינשטיין מחיל הלכה זו גם על תאגידים, וקובע כי עקרונית קיימת אפשרות להימנע מהרשעת תאגיד שנמצא אחראי בפלילים.

באשר לשאלה האם יש חובה על בית המשפט להטיל צו מבחן או צו של"צ על תאגיד לצד אי-ההרשעה, משיב על כך השופט רובינשטיין בחיוב. השופט רובינשטיין בודק את הסמכות החוקית שלא להרשיע נאשם, ומציין כי אי-הרשעה היא חריג לכלל ההרשעה, ומקור הסמכות שלה מופיע בחקיקה במסגרת מתן צו מבחן או צו של"צ (או בחיקוקים ספציפיים), ולכאורה אינו עומד בפני עצמו (דהיינו, לכאורה אין מקור חוקי עצמאי לאי-הרשעה, אלא יחד עם הטלת צו מבחן או צו של"צ). השופט רובינשטיין מצביע על סעיף 71א(ב) לחוק העונשין וכן על סעיף 1(2) לפקודת המבחן, וקובע כי שניהם מתנים את ההימנעות מהרשעת נאשם בהטלת צו מבחן או צו של"צ. המסקנה שהוא מגיע אליה היא כי אי-הרשעת נאשם מחייבת הטלת צו מבחן או צו של"צ.

באשר לשאלת ישימות הטלת צווי מבחן ושל"צ על תאגיד, קובע השופט רובינשטיין ראשית, כי אמצעי ענישה אלה בקשר לתאגיד הינם מוצדקים מבחינת תכליתם, שכן הם מגוונים את דרכי הענישה באשר לתאגיד ועונים על מטרות הרתעת התאגיד ו"שיקום" התאגיד (דהיינו התנהגותו בעתיד וכן תרומתו לתועלת הציבור). שנית, קובע השופט רובינשטיין, כי האפשרות לעריכת תסקיר על-ידי שירות המבחן הינה אפשרות מעשית וישימה, והשירות יכול להיעזר בגורמים מקצועיים אחרים, כאשר מימון הייעוץ יוטל על התאגיד. מכל מקום, קובע השופט, כי אף אם צפויים קשיים בדרך זו, הרי שאין מקום לקביעה עקרונית השוללת את יכולתו של שירות המבחן לערוך תסקיר ואשר מונעת מראש את אפשרות אי-הרשעתו של תאגיד, במקום שיש לכך הצדקה.

השופט רובינשטיין אף דן בשאלה האם ניתן לפסוק אי-הרשעה בצירוף התחייבות להימנע מביצוע עבירה כסנקציה יחידה, בוחן את הוראות הדין הרלוונטיות, ומשיב על כך בשלילה. כלומר, לא ניתן להסתפק בהתחייבות להימנע מעבירה כעונש יחיד לצד אי-הרשעה.

לעומת זאת, השופט עמית, בדעת מיעוט, מצטרף אמנם לדעה כי ניתן עקרונית שלא להרשיע תאגיד שעבר עבירה (וכן לתוצאה האופרטיבית של אי-הרשעת חברת נמלי ישראל), אך הוא סבור כי אין חובה ואף אין אפשרות להטיל צו מבחן או צו של"צ על תאגיד, וכי ניתן לחייב נאשם, שנמצא אחראי בפלילים ואשר בית המשפט נמנע מהרשעתו, לתת התחייבות להימנע מעבירה כעונש יחיד, או לצד פיצוי. השופט עמית מוסיף כי שירות המבחן אינו גוף מתאים ליתן צו מבחן על תאגיד, וכי פקודת המבחן מתאימה בהוראותיה לנאשם בשר ודם ולא לנאשם תאגיד.

לסיכום, בית המשפט העליון קובע פה-אחד, כי ניתן שלא להרשיע תאגיד שנמצא אחראי בפלילים. כמו-כן נפסק, בדעת רוב, כי לצד אי-ההרשעה בית המשפט יכול וחייב ליתן צו מבחן או צו של"צ. בית המשפט בוחר שלא להרשיע את חברת נמלי ישראל, תוך שהוא מחזיר את התיק לבית משפט השלום על מנת שייערך תסקיר מתאים וכן ייקבע פיצוי.

בית המשפט העליון בדיון הנוסף: אין חובה ואף אין אפשרות להטיל צו מבחן או צו של"צ על תאגיד, וניתן להסתפק בהתחייבות להימנע מעבירה כעונש יחיד

בעקבות עתירה שהגישה המדינה, קיים בית המשפט העליון דיון נוסף בהרכב מורחב של שבעה שופטים.

דעת הרוב, מפי הנשיא (בדימוס) גרוניס, אליו הצטרפו רוב שופטי ההרכב (השופטים ג'ובראן, חיות, מלצר ועמית), דנה בתוצאותיה של אי-הרשעת תאגיד, ובשאלת דרכי הענישה החלות לצד אי-הרשעה. יצוין, כי השאלה האם ניתן שלא להרשיע תאגיד לא הועמדה להכרעה בדיון הנוסף. הנשיא גרוניס מציין כי שאלה זו כבר הוכרעה בערעור, וכי ניתן שלא להרשיע תאגיד במקרים חריגים בלבד.

הנשיא גרוניס סוקר את אמצעי הענישה השונים הבאים בחשבון במקרה של אי-הרשעה – מבחן, שירות לתועלת הציבור (של"צ), התחייבות להימנע מעבירה, פיצוי – ומציין כי כל אחד מהם מאופיין בנקודת איזון שונה בין מטרות הענישה העיקריות.

באשר לשאלה, האם אי-הרשעה מותנית בהטלת צו מבחן או צו של"צ, משיב הנשיא גרוניס בשלילה (בניגוד לדעת הרוב בפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור). הנשיא גרוניס סוקר באופן מעמיק את הוראות הדין הרלוונטיות, בין היתר סעיף 71א(ב) לחוק העונשין, סעיף 1 לפקודת המבחן וסעיף 72(ב) לחוק העונשין, וקובע, כי הפרשנות המתאימה של ההוראות הינה כי אין חובה להטיל צו מבחן או צו של"צ על נאשם שנמצא אחראי בפלילים אך לא הורשע, בין אם הוא נאשם בשר ודם ובין אם הוא תאגיד. משכך, רשאי בית המשפט להטיל התחייבות להימנע מעבירה כעונש יחיד בצד אי-הרשעה, בנוסף לפיצוי או בלעדיו.

עוד קובע הנשיא גרוניס, כי הדין הקיים והמנגנונים הפועלים מכוחו, אינם מאפשרים להטיל על תאגיד צו מבחן או צו של"צ, בין אם הורשע התאגיד ובין אם לא, ולצורך כך יש לתקן את החוק. הנשיא גרוניס אף מציין כי צו מבחן או צו של"צ הינם "אמצעי ענישה פרסונליים, בעלי מימד ערכי-חינוכי", ולכן יש חשיבות לכך שמי שביצע את העבירה יבצע ענישה זו בעצמו, ולא באמצעות אורגנים או עובדים של התאגיד. בנוסף, התכלית הדומיננטית של אמצעי ענישה אלה, היא התכלית השיקומית, אינה מתקיימת כפשוטה בתאגיד. יתר על כן, הוא מציין, כי ברור שהוראות הדין הדנות באמצעי ענישה אלו "נתפרו למידותיו של בן אנוש", ומדגים זאת בהוראות חוק רלוונטיות. יתרה מכך, לדידו של הנשיא גרוניס, שירות המבחן אינו מיועד ואינו ערוך לטפל בתאגידים, שכן אין לו ההכשרה המקצועית הנדרשת, וזאת בשל מומחיותו בתחום הטיפול והשיקום של בני אנוש ובשל הכשרתם של קציני המבחן; בנוסף, לשירות המבחן אין המשאבים המתאימים, והוא כורע תחת עומס.

הנשיא גרוניס קובע, כי יש להותיר למחוקק את מלאכת קביעת דרכי הענישה המתאימות לתאגידים, מאחר שמדובר בהכרעות ערכיות באשר לגישה הראויה, ואין לעשות זאת בדרך של "חקיקה שיפוטית".

השופט מלצר הצטרף לדעת הרוב בשאלת האפשרות לחייב תאגיד ליתן התחייבות כעיצום יחיד, אך הוסיף כי לדעתו ניתן על-פי הדין הקיים להוציא צו של"צ לתאגיד (אך לא צו מבחן). יחד עם זאת, השופט מציין כי ראוי בשלב זה להמתין למחוקק לטיפול בסוגיות אלו, וזאת נוכח העובדה כי מונתה ועדה מקצועית לבדיקת הנושא. יצוין, כי גם השופט ג'ובראן, שהיה בדעת הרוב, סבר כי ניתן ורצוי להטיל של"צ על תאגיד, "ככל שיגובש הסדר מתאים לכך" על-ידי המחוקק.

לעומת זאת, השופטים רובינשטיין ודנציגר (שנתנו את דעת הרוב בערעור) הסתייגו בדעת מיעוט. לפי דעת המיעוט, אין מניעה להטיל על תאגיד שלא הורשע צו מבחן או צו של"צ. לדברי השופט רובינשטיין, הטלת אמצעי ענישה אלה מתיישבים עם הדין הקיים. לשיטתו, באמצעות פרשנות מרחיבה מעט אך סבירה, ניתן יהיה להתאים אמצעים אלו גם לתאגיד, ובכך תבוא תועלת לציבור ואפשרות לשינוי חברתי, תוך מתן מענה לתכלית השיקומית ולתכלית החינוכית של הענישה המוטלת על התאגיד. השופט רובינשטיין אף מציין כי אמצעי ענישה כגון מבחן או של"צ על תאגיד אינה מחייבת רפורמה מקיפה בשירות המבחן, אלא למעשה מדובר באותה פעילות שהתאגיד עושה בדרך כלל, אלא שהפעם יהיה זה ללא תמורה. בנוסף לכך, מציין השופט רובינשטיין, כי כאשר מדובר בתאגיד, גם כך טווח הענישה הינו מצומצם מלכתחילה, והעונשים היחידים הינם קנס כספי או פיצוי, אשר לפי מחקרים אינם אפקטיביים ביצירת הרתעה.

השופט דנציגר מסכים לדברי השופט רובינשטיין ומציין כי מדובר בהזדמנות ייחודית להרחיב את אמצעי הענישה המושתים על תאגיד, תוך התאמתם לשינויים שעוברת החברה המודרנית, וכי שימוש באמצעים עונשיים אלו ישמש מענה עונשי מחנך והולם, דווקא בעידן שבו תאגידים מבצעים שוב ושוב עבירות בתחום איכות הסביבה.

בסופו של דבר, קבע בית המשפט העליון בדיון הנוסף, בדעת רוב, כי אי-הרשעת החברה תיוותר על כנה, ואליה תצורף התחייבות להימנע מעבירה וכן תשלום פיצוי לקרן לשמירת הניקיון.

בעקבות פסק הדין בערעור ופסק הדין בדיון הנוסף בבית המשפט העליון, המצב המשפטי כיום באשר לסיום הליך פלילי נגד תאגיד הינו כי בית המשפט רשאי להימנע מהרשעת תאגיד שנמצא אחראי בפלילים. בית המשפט ינקוט צעד זה במקרים חריגים, בעיקר כאשר צפוי נזק חמור כתוצאה מהרשעת התאגיד וכאשר מדובר בעבירה מסוג שבו ניתן וראוי שלא להרשיע את התאגיד. לצד אי-הרשעה, רשאי בית המשפט לפסוק נגד התאגיד התחייבות להימנע מעבירה כסנקציה יחידה, או בנוסף לפיצוי. בית המשפט אינו רשאי לפסוק נגד התאגיד צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור.

יצוין, כי פסיקה זו כבר החלה להיות מיושמת בערכאות הדיוניות. ראה למשל העז (ת"א) 2071/09 מדינת ישראל משרד התמ"ת נ' ג. מ לירן בניה ופיתוח בע"מ, מיום 10.5.2015, שם פסק בית הדין האזורי לעבודה בת"א כי הנאשמת, חברה שנמצאה אחראית להעסקת עובד זר שלא כדין, לא תורשע ותחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירה; וכן ת"פ 23689-02-12 מדינת ישראל נ' חברת נמל חיפה בע"מ ואח', מיום 20.7.2015, שם פסק בית משפט השלום בחיפה אי-הרשעה לחברה שעברה עבירות של זיהום הסביבה, והשית עליה פיצוי והתחייבות להימנע מביצוע עבירה.

לעיון בפסק הדין של בית המשפט העליון בערעור בפרשת חברת נמלי ישראל, ראו כאן.

לעיון בפסק הדין של בית המשפט העליון בדיון הנוסף בפרשת חברת נמלי ישראל, ראו כאן.

אין באמור לעיל כדי להוות עצה, הדרכה, ייעוץ או חוות-דעת בנושא, והוא מוגש כשירות ללקוחות המשרד להעשרה כללית בלבד ולא לכל מטרה אחרת. בכל נושא ספציפי יש לפנות לעורכי הדין במשרד לוין פישר.

לפורמט הדפסה, לחץ על הלינק הבא: ענישת תאגיד.